בואו נסתכל על זה מנקודת המבט של הילד: הוא רוצה משהו. ממתק, אולי משחק. הרבה פעמים הוא פשוט רוצה תשומת לב. ברגע שהוא יבין שההתנהגות השלילית הזו מצליחה לו, בפעם הבאה שירצה משהו – הוא יעשה את אותו הדבר: צרחות, טנטרום, בושות. ואז שוב ניתן לו תשומת לב שלילית, שרק תחזק את ההתנהגות הזו, והנה נתקענו בתוך מעגל קסמים בלתי נגמר.

תשומת לב שלילית היא כל תגובה שלנו להתנהגות לא רצויה, גם אם זו תגובה כועסת או ביקורתית.
מבחינת הילד, עצם זה שהתייחסנו אליו, צעקנו או הסברנו – זה “פרס” שמחזק את ההתנהגות.

כאשר מבינים את הקשר בין תשומת לב שלילית לבין התמודדות עם טנטרום, קל יותר להגיב בצורה שמפסיקה לחזק את ההתנהגות הלא רצויה.

עוד דוגמאות להתנהגות שעלולה להסב תשומת לב שלילית

תשומת לב שלילית לא בהכרח מופיעה כשילד פורץ בהתקף זעם. לפעמים היא מתחבאת בסיטואציות קטנות ויומיומיות שאנחנו כמעט לא שמים לב אליהן, למשל:

• כשהילד מציק לאח שלו רק כדי שיתערבו ביניהם.
• כשהוא קורא לנו שוב ושוב מהחדר גם אחרי שכבר ענינו.
• כשהוא מתווכח על כל דבר קטן (“אבל אמרת אתמול שכן!”).
• כשהוא “נמרח” בבוקר ולא מתארגן עד שאנחנו כבר מאבדים סבלנות.

בכל אחת מהסיטואציות האלה הילד לומד שדווקא ההתנהגות השלילית היא זו שמסבה אליו את תשומת הלב שלנו. לכן חשוב לזהות את הרגעים האלה בזמן – ולפעול בדרך אחרת.

איך להתמודד עם טנטרום בדרך חיובית

אפשר לתת תשומת לב דווקא כשהילד מתנהג באופן הכי רגיל שבעולם. לאו דווקא לחכות שהוא יעשה משהו יוצא דופן כדי להחמיא לו, אלא סתם כך, כביכול בלי סיבה, להגיד לו “איזה כיף שיש לי ילד כמוך”.

אפשר גם להחמיא לפעולות שגרתיות שהוא עושה – “אני כל כך גאה שאתה מצייר יפה” או “איזה יופי סידרת את החדר!”, ואפשר גם פשוט לחבק, לתת נשיקה או ליטוף. זוהי תשומת לב חיובית, והיא מחזקת את ההתנהגויות הרצויות ומגדילה את הסיכוי שהילד יחזור עליהן.

ומה בכל זאת עושים כדי להתמודד עם ילד שמתפרץ?

בגדול, כשהילד מתפרץ ומתנהג בהתקף זעם, אני ממליצה לא לעשות שום דבר מעבר לפעולה קבועה אחת: לומר לו “אני מבינה שאתה עצוב, שקשה לך ואתה ממש רוצה משהו. אבל אני לא יכולה לעזור לך כשאתה מתנהג ככה. אז לך בבקשה לחדר שלך, לא בתור עונש, אלא רק כדי להירגע. כי זה המקום הבטוח שלך. אחרי שתירגע, תצא ותוכל להגיד לי מה אתה רוצה, ואז אני ממש אשמח לעזור לך”.

אם הילד מסרב לגשת לחדר כדי להירגע, אפשר לעזור לו בעדינות, להרים ולהוביל אותו, תוך כדי שאומרים לו ברוגע “אני פה. אמא פה. כשתירגע, אשמח להקשיב לך, אבל כרגע אני לא שומעת”.

כשהוא מצליח להירגע ויוצא מהחדר, חשוב לחזק את ההתנהגות הזאת: “איזה ילד בוגר אתה. אני כל כך מעריכה את זה שהצלחת להתגבר על זה. עכשיו בוא ספר לי מה העניין”.

התמודדות עם טנטרום במקום ציבורי

העצה הכי טובה שיש לי להתמודדות עם התקף זעם במקום ציבורי היא פשוט לפתח עור של פיל ולא לתת למבטים להשפיע עלינו. גם אם נדמה שכולם מסתכלים ושופטים אותנו, רוב הסיכויים הם שהכול בראש שלנו. אנחנו לא באמת מעניינים אף אחד, והרי גם רבים מאלה שעומדים מסביב הם הורים, אז אולי הם נזכרים במצב דומה שקרה להם, ובסתר ליבם בעצם משתתפים איתנו בקושי שאנחנו חווים כרגע.

מה שהכי חשוב הוא לא לוותר לילד, כדי שלא ללמד אותו שכדאי לחזור על ההתנהגות הזו. לא לתת לו תשומת לב שלילית אלא להתעקש על שלנו, לאפשר לו להירגע ורק אז לטפל בקושי או ברצון שלו, תוך חיזוק ההתנהגות הרצויה בלבד.

עוד טיפ אחד ודי

החלטנו לצאת עם הילד לקניון, לסופרמרקט או מקום אחר שבו אנחנו יודעים שקיים סיכוי שהוא ירצה משהו ועלול לפתח התנהגות לא רצויה כמו צרחות וכו’? אפשר לקבוע איתו מראש שנקנה לו רק דבר אחד. רק ממתק אחד, רק צעצוע אחד, העיקר שזה יהיה מוגדר מראש. אפשר גם להזכיר לו מדי פעם שזה מה שקבענו איתו, ובאמת לעמוד בהתחייבות שלנו ולקנות לו את הדבר שיבקש.

ואם פתאום ירצה שני דברים או יותר? על אחת כמה וכמה: נזכיר לו שסיכמנו על דבר אחד בלבד, והוא מוזמן לבחור איזה הוא רוצה – אבל בשום פנים ואופן לא נסכים לקנות יותר ממה שהתחייבנו. אם הוא יתחיל בהתקף טנטרום, נחזור ונעשה את הפעולות שצוינו למעלה. 

אגב, אפשר לציין לעצמנו בראש את אחד הדברים האחרים שהוא רצה וסירבנו לקנות לו באותו רגע – נניח ממתק קטן – ולחזור לקנות אותו מאוחר יותר, מבלי שהילד יראה. אז, אפשר לתת לו את אותו ממתק כתגמול-בהפתעה עבור התנהגות חיובית. למשל “שמעתי שהתנהגת יפה היום בגן” – בצירוף הממתק שאנחנו יודעים שהוא רוצה. והנה, במקום לתת לו את הממתק כתשומת לב שלילית, הפכנו אותו לתשומת לב חיובית.

לסיכום: הדרך הנכונה להתמודד עם טנטרום – ללא תשומת לב שלילית

התמודדות עם טנטרום דורשת מההורים המון סבלנות ומודעות. כשאנחנו בוחרים לא להעניק תשומת לב שלילית להתפרצויות זעם, ובמקום זה להפנות את האנרגיה לחיזוק חיובי ולהתנהגות רצויה, אנחנו מלמדים את הילד דרכים יעילות יותר לבקש תשומת לב ולהביע רגשות. נכון, בטווח הקצר זה קשה. במיוחד כשזה בחוץ, ברחוב או בסופרמרקט כשנדמה שכולם מסתכלים, אבל בטווח הארוך זו הדרך הטובה ביותר.

הפוסט התמודדות עם טנטרום: גם תשומת לב שלילית מחזקת התנהגות הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.

איך עוברים את החג בצורה נעימה ומכילה יותר? הנה כמה טיפים:

1. הכנה מוקדמת

אחד הדברים העיקריים שמאתגרים ילדים רבים, בעיקר ילדים על הרצף, הוא חוסר הוודאות – ולכן הכנה מוקדמת יכולה להוריד משמעותית את מפלס הלחץ. השתמשו באמצעים ויזואליים כמו תמונות, סרטונים או סיפור חברתי מתאים כדי להראות ולתאר לילד מה צפוי לקרות במהלך אירועי החג. ככל שהילד ידע למה לצפות, כך תהיה לו תחושת שליטה גבוהה יותר.

2. תכנון מראש ובחירה משותפת

שתפו את הילד בתכנון הפעילויות שתעשו במהלך החג, גם אם הוא צעיר או מתקשה בתקשורת. הציגו בפניו מספר אפשרויות לבחירה: ללכת להופעה, לצפות בזיקוקים (אם יש), להישאר בבית ולעשות משהו עם יחד עם המשפחה או פעילות רגועה אחרת. הבחירה המשותפת תעצים את הילד, תחזק את תחושת השייכות שלו ותקל עליו להשתתף בפעילויות המתוכננות.

3. ציוד מווסת בהישג יד

ילדים רבים נעזרים באביזרים שמסייעים להם בוויסות חושי: אוזניות מונעות רעש, משקפי שמש, צעיפים רכים או צעצועים מרגיעים (בובה אהובה, כדור גומי וכדומה). אם אתם יוצאים מהבית, קחו איתכם אביזרים כאלה. ואם יוצאים לאירוע עם הרבה קהל ומתכננים לקנות משהו לאכול באחד הדוכנים – עדיין כדאי גם לקחת איתכם אוכל מוכר מהבית.

4. הגדרת “פינה שקטה”

הולכים לאירוע המרכזי ביישוב שלכם? מתכננים לעשות טיול בין הבמות? נסו לאתר מראש אזור שקט יחסית שבו תוכלו לעשות הפסקה מכל ההמולה. הסבירו לילד שזה מקום שאליו אפשר ללכת אם הוא מרגיש מוצף מיד כדי לנוח בו ולהירגע. זה יותר קל אם אתם חוגגים בבית, ואז תוכלו ליצור לילד מרחב ברור ונגיש שבו יוכל להירגע כמו חדר שקט, פינה עם אוהל בד, מזרן רך וכדומה.

5. זמן קצוב ותוכנית יציאה

לא צריך להישאר באירוע ההומה הרבה זמן. הגדירו מראש כמה זמן תישארו ומה תהיה הדרך לסיים את הפעילות אם הילד מאותת שקשה לו. “תוכנית יציאה” מוסכמת מראש יכולה למנוע קריסה חושית ולהפוך את האירוע כולו לחוויה חיובית. “נלך להופעה רק לחצי שעה, ואם תרצה ללכת – נוכל מיד לחזור לאוטו ולנסוע הביתה”.

6. כיבוד גבולות, גם אם אחרים לא מבינים

“מה, אתם כבר הולכים?”, “למה הילד עם אוזניות?” – לא תמיד הסביבה מבינה למה הילד לא רוצה להשתתף או למה הוא מתנהג ככה. במקרה כזה פשוט אפשר להסביר שהילד חוגג אחרת ושזה לגמרי בסדר. ממש לא צריך להשתלב בכל פעילות, ודווקא היכולת שלכם כהורים לכבד את הגבולות של הילד מול תגובות מהסביבה יכולה לחזק את תחושת הביטחון שלו.

7. היום שאחרי – השבת האיזון

עבור ילדים רבים, ובעיקר ילדים על הרצף, חגיגות אינטנסיביות כמו יום העצמאות גובות לעיתים מחיר של עייפות ורגישות גבוהה ביום שאחריו. הקדישו את היום למנוחה, סדר יום שגרתי ופעילויות מוכרות ומרגיעות: זמן שקט, משחק רגוע, סדרות אהובות, אוכל מוכר. זה יעזור להחזיר את תחושת האיזון ולהיטען מחדש.

אז – מוכנים לחגוג עצמאות?

כן, אפשר לחגוג יום עצמאות עם ילדים שמתקשים עם רעש, צפיפות, אורות וריחות. רק צריך להתאים את החוויה לצרכים האישיים שלהם. עם תכנון מראש, גמישות, ציוד מתאים והרבה הקשבה, אפשר ליצור חג שהוא באמת חגיגה – גם עבור הילד וגם עבורכם. שיהיה חג עצמאות שמח!

כמו בפעם הקודמת (לקראת פורים) אני מצרפת כאן קובץ ששלחתי בוואטסאפ להורים בגנים שבהם אני עובדת, עם תקציר של הדברים שכתבתי כאן. אני מזמינה אתכם לשלוח אותו להורים נוספים או לשתף את המאמר הזה:

הפוסט איך לחגוג יום עצמאות בשמחה, נועם וכיף? הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.

התהליך הטיפולי בילד נבנה על ידי מנתחת ההתנהגות, אבל היישום שלו בפועל מבוצע על ידי ההורים ועל ידי התרפיסטית (בפיקוח ומעקב של מנתחת ההתנהגות). כלומר, מלבד ההורים שיבואו במגע עם הילד בעת יישום תוכנית הטיפול, תיכנס לחייו גם דמות חדשה – התרפיסטית – ולה השפעה רבה על התקדמות הטיפול. לפיכך חשוב להקפיד על בחירת תרפיסטית מתאימה. אז איך לבחור תרפיסטית? כך זה עובד:

שלבי בחירת תרפיסטית

1. איתור וגיוס מועמדות

איפה מחפשים תרפיסטית? ראשית נבדוק באתרים כמו אתר הארגון הישראלי למנתחי התנהגות מוסמכים, אתר בית ליאור או אתר אלו”ט. לחלופין נחפש ברשתות החברתיות, באתרים שבהם תרפיסטיות מפרסמות את עצמן בחיפוש עבודה. אם לא נמצא, נפרסם מודעת “דרוש/ה תרפיסט/ית”. שיטה מקובלת אחרת היא פנייה ישירה לתרפיסטיות דרך המלצות מפה לאוזן.

2. ראיון עבודה טלפוני לסינון ראשוני

השלב הבא הוא ראיון ראשוני שנבצע בטלפון. זה השלב שבו נכיר את המועמד/ת ונשאל אותה מספר שאלות בסיסיות. למשל:

1. האם יש לך ניסיון קודם? עם אילו ילדים עבדת בעבר?
2. האם עברת הכשרה או רכשת השכלה רלוונטית כלשהי?
3. מה מקום המגורים שלך? האם יש לך אפשרות להתנייד ברכב?
4. איך תתמודדי עם הצורך לעבוד תחת פיקוח של מנתחת ההתנהגות, ומדי פעם לקבל ביקורת או משוב על העבודה שלך?
5. שאלות נוספות ככל שיש צורך.

על פי תשובותיה של המועמדת נבצע כבר בשלב הזה סינון גס של המועמדות. נתקדם רק עם אלה שתשובותיהן נראו לנו משביעות רצון.

מי מבצע את תהליך בחירת התרפיסטית?

כדאי שההורים יבצעו בעצמם את שני השלבים הראשונים (איתור מועמדת וסינון ראשוני). זאת משום שבשלב הזה מסכמים גם פרטים שלא קשורים למנתחת ההתנהגות: תנאי השכר, תדירות מפגשים, השעות וכיו”ב. בכל מקרה, בין אם מנתחת ההתנהגות הייתה מעורבת בתהליך עד כה ובין אם לא – מהשלבים הבאים נוכחותה חיונית כדי לבחור תרפיסטית לילד/ה.

3. ראיון פרונטלי מעמיק

אם תשובותיה של המועמדת עד לשלב הזה משביעות רצון, נקבע איתה ראיון עבודה פרונטלי. בראיון זה ישתתפו גם ההורים וגם מנתחת ההתנהגות. למה זה חשוב? משום שיש פעמים בהן כימיה עם אדם לא בהכרח עוברת דרך הטלפון כפי שהיא עוברת פנים מול פנים. בנוסף, בעוד שמנתחת ההתנהגות בודקת את ההיבטים המקצועיים של המועמדת, ההורים חייבים לוודא שיש כימיה ותקשורת טובה. אחרי הכל, הם אלה שעומדים להכניס אותה אליהם הביתה. היא תגיע אליהם פעמיים-שלוש בשבוע לתקופה של כמה חודשים לפחות (ולעיתים אפילו יותר).

במעמד הראיון הפרונטלי נמשיך ונשאל שאלות מעמיקות יותר. שאלות כמו “מה גרם לך לרצות לעבוד בתחום הזה?” או “אילו תכונות, לדעתך, צריכות להיות לתרפיסטית?”. נוכל גם להציג בפני המועמדת תיאורי מקרים ולשאול כיצד תגיב. לדוגמה, “מה תעשי אם הילד מסרב לשתף פעולה ואפילו מנסה לנשוך אותך?” או “מנתחת ההתנהגות הגדירה מטרה, אבל את חושבת שיש מטרה חשובה יותר. מה תעשי?”.

על פי תשובותיה המילוליות של המועמדת ננסה להבין את יכולותיה, כישוריה, אופיה ועמדותיה. האם היא תוכל לקבל משוב וביקורת על עבודתה בעתיד? האמנם יש לה את האמפתיה והרגישות מחד, ואת יכולת הצבת הגבולות מאידך? האם היא תגיע לעבודה רק כדי למלא את מה שנדרש ממנה, או תגדיל ראש ותשאף באופן אקטיבי לשיפור וקידום היכולות של הילד?

זה השלב שבו נבחר אחת מבין המועמדות. ואם עדיין קשה להחליט איך לבחור תרפיסטית אחת מבין שתיים או יותר?

4. אופציונלי: "מפגש ניסיון"

אם הגיעו לישורת האחרונה שתי מועמדות או יותר, ננסה (בתלות בילד ובהורים, כמובן) לערוך מעין “מפגש ניסיון” בין הילד לבין כל אחת מן המועמדות. במפגש הניסיון הזה נבחן את הקשר שנוצר בין הילד לבין המועמדת ונתרשם מסגנון הטיפול שלה לפני שקיבלה הנחיות טיפוליות. 

טיפ:

אמנם חיפוש תרפיסטית לילד עשוי להיות תהליך ארוך ומורכב, אך במצב אידיאלי עדיף למצוא אפילו שתי תרפיסטיות. זאת כדי לשמור על רצף טיפולי: נניח שכל אחת נפגשת עם הילד פעמיים בשבוע בימים שונים, כך שהילד מקבל ארבעה מפגשים. אם תרפיסטית אחת לא יכולה להגיע מסיבות אישיות, חולה או פשוט בחופש, השניה יכולה להחליף אותה או לחפות עליה. כך שלא יקרה מצב שהילד נשאר בלי ארבעת המפגשים השבועיים שלו. זה נכון גם אם יש תרפיסטית אחת חזקה יותר והשניה פחות. במצב אידיאלי עדיף ששתיהן יקבלו הזדמנויות למידה.

5. תחילת העבודה עם התרפיסטית

בחרנו תרפיסטית מבין המועמדות? בשעה טובה! זה הזמן לגשת לעבודה. מנתחת ההתנהגות בונה תוכנית טיפול ומגישה אותה להורים, ולאחר מכן עוברת עם התרפיסטית על מה שנדרש ממנה לעשות. 

זאת, תוך התאמת התהליך המקצועי למאפייניה של התרפיסטית שנבחרה: מצאנו תרפיסטית עם ניסיון? נהדר! ואם היא סטודנטית עם ניסיון מועט? גם טוב! התהליך יהיה הרבה יותר צמוד עם מקום לשאלות ותשובות, שכן מנתחת ההתנהגות יכולה ללמד את התרפיסטית כל מה שהיא תצטרך לדעת.

יש לך שאלות נוספות על חיפוש תרפיסטית לילד שלך? באפשרותך ליצור איתי קשר כאן.

הפוסט איך לבחור תרפיסטית? הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.

הפוסט מה זה ניתוח התנהגות? הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.