“הילד שלכם מאובחן על הרצף”, הם אמרו. “אנחנו מצטערים”.

בבת אחת נהייתה דממה בחדר. אף אחד לא דיבר. יכולתי לשמוע את מנורת הפלורסנט מזמזמת. הזמזום הזה שיגע אותי. רציתי לצאת מהחדר. רק להתרחק מהרעש הזה.

“אוקיי”, אמרתי בפשטות. “מה עכשיו? מה הלאה?”

הם נתנו לנו כמה הנחיות יבשות. אמרו שצריך פגישה עם עובדת סוציאלית, ושצריך להתחיל הדרכת הורים. “אבל רגע, מה איתכם? איך אתם מרגישים?” שאל אחד מהם.

הסתכלתי על טל. יכולתי לראות שגם הוא שומע את מנורת הפלורסנט הזאת. או שפשוט נמאס לו להיות כאן. “אנחנו בסדר, אני מאחרת לעבודה. אם סיימנו כאן, נשמח ללכת”.

הם דחפו לנו לידיים כמה ניירות ואמרו עוד משהו שלא היה לנו כוח לשמוע, ויצאנו. עמדנו בחוץ. אפילו קצת הצטערתי שאנחנו לא מעשנים, כי ממש רציתי להדליק סיגריה ולעשן אותה בדממה.

“אז אני אקח אותך לעבודה?” טל שאל. אני הנהנתי.

ורק כשהוא התניע את הרכב, הרגשתי איך יורדת לי האבן מהלב. תמיד ידעתי, כן. אבל עכשיו יש לי תשובה. לקחתי נשימה עמוקה אבל לא הצלחתי להוציא את האוויר. כאילו אבן אפילו יותר גדולה החליפה את הקודמת, ובמקום לשבת על הלב – חסמה לי את קנה הנשימה.

אוטיזם.