איך לעשות הכנה מוקדמת נכונה?

יש אנשים שחושבים שהמשמעות של הכנה מוקדמת היא לתת התראה מראש לילד. משהו כמו “בעוד חמש דקות הולכים”, או “מחר נלך למרפאה”. יש בזה משהו, אבל בדרך כלל זה הרבה יותר מורכב.

שימוש בתמונות וסיפורים חברתיים

נניח שמחר מתוכנן ביקור אצל הרופא. מה שיכול לעשות עבודה הרבה יותר טובה מ”מחר נלך למרפאה” הוא שימוש בתמונות או סיפורים חברתיים. למשל, הראו לילד תמונות של המרפאה ושל הרופא, ותארו את שלבי הביקור ומה תעשו אחר כך. כך הילד ידע למה לצפות ותחושת החרדה שלו תהיה נמוכה יותר מאשר אילו ייכנס ללא הכנה מוקדמת למרפאה ויפגוש את הרופא.

לוחות זמנים חזותיים

לוחות זמנים חזותיים מציגים את סדר היום או את סדר הפעולות שצפוי לקרות במהלך אירוע כלשהו. אפשר להיעזר בתמונות או אייקונים שמייצגים כל שלב, וכך לסייע לילד להבין את הרצף הצפוי ולהתכונן לכל שלב.

תרגול מצבים חדשים

במידת האפשר, תרגלו את המצב החדש לפני שהוא קורה. לדוגמה, אם הילד עומד להתחיל ללמוד בבית ספר חדש, נסו לבקר בבית הספר יחד איתו עוד לפני היום הראשון ללימודים, להכיר את המורה ואת הכיתה שבה ילמד. היכרות מוקדמת יכולה להפחית חרדות ולעזור לילד להרגיש בנוח.

שיתוף הדרגתי של הילד במידע

אל תפילו על הילד את ה-כ-ל בבת אחת! העבירו את המידע בשלבים: התחילו בתיאור כללי, והוסיפו עוד ועוד פרטים עם הזמן. כך תאפשרו לילד לעבד את המידע ולהסתגל אליו בקצב שלו.

שימוש בחיזוקים חיוביים

חיזוקים חיוביים יכולים לחזק את הביטחון העצמי של הילד ולעודד אותו לשתף פעולה גם בעתיד, ולכן שלבו כמה שיותר מהם במהלך ההכנה המוקדמת. למשל, שבחו אותו על ההשתתפות בתהליך ההכנה ועל ההתגברות על חששותיו.

לסיכום

בין אם אתם הורים לילד על הרצף או מטפלים, זכרו שכל יציאה מהשגרה עשויה להיות מלחיצה עבורו. הכנה מוקדמת שהיא יותר ממסירת מידע בלבד, אלא כזו שמאפשרת לו תחושה מסוימת של שליטה במצב, עשויה לאפשר לו להרגיש יותר ביטחון ושלווה.לכן, כדי שתוכלו להפחית את החרדה ולשפר את יכולת ההתמודדות שלו, הכינו אותו מראש לכל שינוי, גם אם הוא נדמה לכם קטן או זניח. עבורו זה יכול להיות ההבדל בין חוויה שלילית לחיובית.

הפוסט חשיבותה של הכנה מוקדמת לילדים על הרצף האוטיסטי ובכלל הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.

בואו נסתכל על זה מנקודת המבט של הילד: הוא רוצה משהו. ממתק, אולי משחק. הרבה פעמים הוא פשוט רוצה תשומת לב. ברגע שהוא יבין שההתנהגות השלילית הזו מצליחה לו, בפעם הבאה שירצה משהו – הוא יעשה את אותו הדבר: צרחות, טנטרום, בושות. ואז שוב ניתן לו תשומת לב שלילית, שרק תחזק את ההתנהגות הזו, והנה נתקענו בתוך מעגל קסמים בלתי נגמר.

תשומת לב שלילית היא כל תגובה שלנו להתנהגות לא רצויה, גם אם זו תגובה כועסת או ביקורתית.
מבחינת הילד, עצם זה שהתייחסנו אליו, צעקנו או הסברנו – זה “פרס” שמחזק את ההתנהגות.

כאשר מבינים את הקשר בין תשומת לב שלילית לבין התמודדות עם טנטרום, קל יותר להגיב בצורה שמפסיקה לחזק את ההתנהגות הלא רצויה.

עוד דוגמאות להתנהגות שעלולה להסב תשומת לב שלילית

תשומת לב שלילית לא בהכרח מופיעה כשילד פורץ בהתקף זעם. לפעמים היא מתחבאת בסיטואציות קטנות ויומיומיות שאנחנו כמעט לא שמים לב אליהן, למשל:

• כשהילד מציק לאח שלו רק כדי שיתערבו ביניהם.
• כשהוא קורא לנו שוב ושוב מהחדר גם אחרי שכבר ענינו.
• כשהוא מתווכח על כל דבר קטן (“אבל אמרת אתמול שכן!”).
• כשהוא “נמרח” בבוקר ולא מתארגן עד שאנחנו כבר מאבדים סבלנות.

בכל אחת מהסיטואציות האלה הילד לומד שדווקא ההתנהגות השלילית היא זו שמסבה אליו את תשומת הלב שלנו. לכן חשוב לזהות את הרגעים האלה בזמן – ולפעול בדרך אחרת.

איך להתמודד עם טנטרום בדרך חיובית

אפשר לתת תשומת לב דווקא כשהילד מתנהג באופן הכי רגיל שבעולם. לאו דווקא לחכות שהוא יעשה משהו יוצא דופן כדי להחמיא לו, אלא סתם כך, כביכול בלי סיבה, להגיד לו “איזה כיף שיש לי ילד כמוך”.

אפשר גם להחמיא לפעולות שגרתיות שהוא עושה – “אני כל כך גאה שאתה מצייר יפה” או “איזה יופי סידרת את החדר!”, ואפשר גם פשוט לחבק, לתת נשיקה או ליטוף. זוהי תשומת לב חיובית, והיא מחזקת את ההתנהגויות הרצויות ומגדילה את הסיכוי שהילד יחזור עליהן.

ומה בכל זאת עושים כדי להתמודד עם ילד שמתפרץ?

בגדול, כשהילד מתפרץ ומתנהג בהתקף זעם, אני ממליצה לא לעשות שום דבר מעבר לפעולה קבועה אחת: לומר לו “אני מבינה שאתה עצוב, שקשה לך ואתה ממש רוצה משהו. אבל אני לא יכולה לעזור לך כשאתה מתנהג ככה. אז לך בבקשה לחדר שלך, לא בתור עונש, אלא רק כדי להירגע. כי זה המקום הבטוח שלך. אחרי שתירגע, תצא ותוכל להגיד לי מה אתה רוצה, ואז אני ממש אשמח לעזור לך”.

אם הילד מסרב לגשת לחדר כדי להירגע, אפשר לעזור לו בעדינות, להרים ולהוביל אותו, תוך כדי שאומרים לו ברוגע “אני פה. אמא פה. כשתירגע, אשמח להקשיב לך, אבל כרגע אני לא שומעת”.

כשהוא מצליח להירגע ויוצא מהחדר, חשוב לחזק את ההתנהגות הזאת: “איזה ילד בוגר אתה. אני כל כך מעריכה את זה שהצלחת להתגבר על זה. עכשיו בוא ספר לי מה העניין”.

התמודדות עם טנטרום במקום ציבורי

העצה הכי טובה שיש לי להתמודדות עם התקף זעם במקום ציבורי היא פשוט לפתח עור של פיל ולא לתת למבטים להשפיע עלינו. גם אם נדמה שכולם מסתכלים ושופטים אותנו, רוב הסיכויים הם שהכול בראש שלנו. אנחנו לא באמת מעניינים אף אחד, והרי גם רבים מאלה שעומדים מסביב הם הורים, אז אולי הם נזכרים במצב דומה שקרה להם, ובסתר ליבם בעצם משתתפים איתנו בקושי שאנחנו חווים כרגע.

מה שהכי חשוב הוא לא לוותר לילד, כדי שלא ללמד אותו שכדאי לחזור על ההתנהגות הזו. לא לתת לו תשומת לב שלילית אלא להתעקש על שלנו, לאפשר לו להירגע ורק אז לטפל בקושי או ברצון שלו, תוך חיזוק ההתנהגות הרצויה בלבד.

עוד טיפ אחד ודי

החלטנו לצאת עם הילד לקניון, לסופרמרקט או מקום אחר שבו אנחנו יודעים שקיים סיכוי שהוא ירצה משהו ועלול לפתח התנהגות לא רצויה כמו צרחות וכו’? אפשר לקבוע איתו מראש שנקנה לו רק דבר אחד. רק ממתק אחד, רק צעצוע אחד, העיקר שזה יהיה מוגדר מראש. אפשר גם להזכיר לו מדי פעם שזה מה שקבענו איתו, ובאמת לעמוד בהתחייבות שלנו ולקנות לו את הדבר שיבקש.

ואם פתאום ירצה שני דברים או יותר? על אחת כמה וכמה: נזכיר לו שסיכמנו על דבר אחד בלבד, והוא מוזמן לבחור איזה הוא רוצה – אבל בשום פנים ואופן לא נסכים לקנות יותר ממה שהתחייבנו. אם הוא יתחיל בהתקף טנטרום, נחזור ונעשה את הפעולות שצוינו למעלה. 

אגב, אפשר לציין לעצמנו בראש את אחד הדברים האחרים שהוא רצה וסירבנו לקנות לו באותו רגע – נניח ממתק קטן – ולחזור לקנות אותו מאוחר יותר, מבלי שהילד יראה. אז, אפשר לתת לו את אותו ממתק כתגמול-בהפתעה עבור התנהגות חיובית. למשל “שמעתי שהתנהגת יפה היום בגן” – בצירוף הממתק שאנחנו יודעים שהוא רוצה. והנה, במקום לתת לו את הממתק כתשומת לב שלילית, הפכנו אותו לתשומת לב חיובית.

לסיכום: הדרך הנכונה להתמודד עם טנטרום – ללא תשומת לב שלילית

התמודדות עם טנטרום דורשת מההורים המון סבלנות ומודעות. כשאנחנו בוחרים לא להעניק תשומת לב שלילית להתפרצויות זעם, ובמקום זה להפנות את האנרגיה לחיזוק חיובי ולהתנהגות רצויה, אנחנו מלמדים את הילד דרכים יעילות יותר לבקש תשומת לב ולהביע רגשות. נכון, בטווח הקצר זה קשה. במיוחד כשזה בחוץ, ברחוב או בסופרמרקט כשנדמה שכולם מסתכלים, אבל בטווח הארוך זו הדרך הטובה ביותר.

הפוסט התמודדות עם טנטרום: גם תשומת לב שלילית מחזקת התנהגות הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.

למה?

כי לפעמים אנחנו מארחים, ומגיעים אלינו אנשים חדשים שהילדים לא מכירים; ולפעמים אנחנו מתארחים בבית של אנשים שהם לא מכירים. הם צריכים לשבת ליד השולחן ולאכול אוכל שהם אולי לא מכירים את הטעמים או את הריחות שלהם. גם קולות דיבור חזקים מדי יכולים לאתגר, או שיחות שמתנהלות במקביל מעל הראשים שלהם…

כל הדברים האלה יכולים לאתגר כל אדם, גם מבוגרים וגם ילדים – ובמיוחד ילדים על הרצף.

ומה עם ההורים? גם הם עלולים למצוא את עצמם מתמודדים עם אתגרים בארוחת החג. למשל, כשקרובי משפחה רחוקים פתאום רואים את הילד ומתחילים לשאול שאלות לא נוחות ולא נעימות (“מה, הוא לא כמו כולם?”; “הכול בסדר איתו?”; “למה הוא לא מפסיק להתנדנד?”). אם מדובר בהורים שעדיין מתמודדים עם הבשורה על האבחון ולא כל כך פתוחים לדבר על הנושא, אז זה יכול ליצור מתח מסוים גם להורים.

יש לכם ילד על הרצף וארוחת החג המתקרבת מעוררת בכם יותר חרדה מהתרגשות? הנה כמה טיפים שיכולים לעזור:

אם אתם מארחים – זכיתם ביתרון הביתיות

הארוחה המשפחתית הגדולה מתקיימת אצלכם בבית? אתם כבר במצב טוב, כי זה חלל שהילד מכיר ומרגיש בו נוח.

• אפשר לסכם איתו מראש ש”זה בסדר לקום מהשולחן כשלא נוח לך” ולאפשר לו ללכת לשחק בחדר שלו או בפינת המשחקים הקבועה.
• חשוב לדאוג שבשולחן יהיה האוכל שהוא אוהב (לפחות מאכל או שניים).
• וכמובן לבצע הכנה מוקדמת: להכין אותו לכך שיגיעו אנשים, לספר לו מי הם, כמה הם וכו’.
• עבור ילדים שיש להם בעיה חושית כלשהי אבל כן רוצים לשבת בשולחן, אפשר מראש להכין אוזניות שמונעות רעש ולתת לילד את האפשרות להשתמש בהן לכשיחליט.

אם אתם מתארחים בבית אחר

זה מצב מורכב יותר, אבל עדיין אפשר להתמודד איתו.

• קודם כל, למרות שזה לא הבית שלכם, עדיין כדאי לדאוג לחלל ייעודי בבית שהילד יוכל לגשת אליו כשהוא מרגיש מוצף.
  אם מתארחים בבית מוכר, למשל של סבא וסבתא או בית אחר שהילד כבר מכיר, מצוין! – אפשר לדבר מראש עם סבא וסבתא כדי לארגן עבורו פינה או חדר.
  אם מתארחים אצל דודים רחוקים, בבית לא מוכר, חשוב מאוד להגיע קצת לפני הזמן כדי לעשות סיור כהכנה מוקדם (ולא כשכל האורחים כבר יושבים ומדברים סביב השולחן). בפרט אם מדובר בילד שנמצא בתהליך גמילה, צריך להראות לו איפה נמצאים השירותים ולומר לו שכאן הוא יכול לעשות כשהוא צריך.
• גם במקרה הזה, אם מדובר בילד עם בעיה חושית, אפשר להביא איתכם אוזניות מונעות רעש ולתת לו את האפשרות להשתמש בהן לכשיחליט.
• אני גם ממליצה להביא איתכם לארוחת החג משחק כלשהו שהילד אוהב. זה יכול להיות טאבלט או סמארטפון (כמובן עם סוללה טעונה במלואה + להביא מטען למקרה הצורך), ואם מתארחים אצל משפחה שומרת מסורת, אז משחק, בובה או ספר. המטרה היא שיהיה משהו שהילד יוכל להתעסק בו ברגע שירצה לקום מהשולחן. יכול להיות שכדאי לחשוב על משחק שאפשר לשתף בו ילדים אחרים שהגיעו לארוחת החג, אבל מה שחשוב ליצור סביבה נוחה וטובה עבור הילד על הרצף: הוא נמצא בסביבה שהוא פחות מכיר, ולכן רצוי שלפחות יהיה לו משחק מוכר.
• אם הילד לא מצליח להרגיע את עצמו, הוא מוצף וקשה לו, חשוב מאוד להבין שזה הזמן לקום וללכת. גם אם מאוד נחמד סביב השולחן, גם אם עדיין לא הוגש הקינוח, וגם אם אתם בדיוק באמצע סיפור מצחיק על משהו שקרה בעבודה – אל תמשכו את הזמן. לא “עוד עשר דקות”. לא “עוד משחק אחד”. אם הוא הגיע לסיטואציה שבה כל מה שהבאתם איתכם כבר לא עוזר לו – לא המשחק, לא האוזניות… – הבינו את הצורך שלו ולכו.
• גם כשמתארחים בבית אחר, תוכלו לתאם עם המארחים שתהיה על השולחן לפחות מנה אחת שהילד מכיר ואוהב. אבל שימו לב: לא שהם יכינו את מה שהילד אוהב, אלא אתם. לפעמים תבלין אחר, העובדה שזאת לא היד של אמא או אפילו הנראות החיצונית של המאכל קצת שונה – כל אלה יכולים לגרום לילד להימנע מלאכול.
  אני אפילו מציעה שזו לא תהיה כמות קטנה בסגנון “הנה, הכנו לך צלחת במיוחד בשבילך”, אלא ממש להכין כמות גדולה, לשים אותה בקערה יפה בראש השולחן ולהציע את המנה הזו לכל האורחים – וכך הילד לא ירגיש זר או לא נעים, אלא רגיל לגמרי. הנה, זה האוכל שהוא מכיר מהבית, שאמא הכינה, אז אפשר לאכול מזה.
• עוד הצעה שאולי תישמע שנויה במחלוקת אבל אני מאוד ממליצה עליה דווקא בהקשר של ארוחת חג עם ילד על הרצף – לקחת איתכם חטיפים ודברים מתוקים. כי בואו, ארוחת החג היא לא הזמן לחנך את הילד. זה הזמן ליצור אווירה הכי נוחה לו, ולקחת בחשבון שיהיה לו קשה בגלל כל מה שהוזכר קודם. אם הוא ירצה לאכול חטיף אהוב במקום את הלזניה של דודה סימה, תנו לו.

עוד שני טיפים כלליים

ההצעות הבאות רלוונטיות לשני המקרים:

• יכול להיות שסיפור חברתי יכול לעזור בהכנה המוקדמת של הילד, בעיקר הוא עדיין בגיל גן. אפשר להתחיל עם הסיפור יומיים-שלושה לפני החג, להביא אותו איתכם לארוחה, ולהגיד “הנה, זוכר את הסיפור? הנה דוד אריה, הנה דודה סימה פה”…
• שמרו על הגבולות של הילדים שלכם. יש דודים ודודות שלא ראו ילדים קטנים כבר הרבה זמן ומייד רוצים לצבוט, לחבק, לכווצ’ץ’ את הילד… אבל הגבולות של הגוף הם חשובים. תמיד. אם הילד לא מכיר את המבוגר, אז הוא לא חייב לחבק אותו. הוא לא חייב לנשק דודה שהוא פוגש פעם בשנה. הוא לא חייב לשבת על הברכיים של דוד שהוא לא מכיר. אם מישהו מגיע לחבק, אפשר לשאול את הילד אם זה בסדר, אם זה נעים לו. רצוי אפילו לעשות את זה עוד קודם, למשל: “כשנגיע, תרצה שיחבקו אותך או שתרצה שאני אעזור לך?”, ובמקרה כזה תהיו שם בשבילו, כמו מגן אנושי ששומר עליו, ותאמרו לאנשים אחרים שזה פחות מתאים.

אפשר להפוך את ארוחת החג לחוויה חיובית עבור כולם

המטרה של כולנו בערב חג היא ליהנות מהביחד, ולא להיכנס למאבקים סביב השולחן. כשאנחנו מתכוננים מראש, מתחשבים בצרכים של הילד ושומרים עליו מפני הצפה, אנחנו גם מגנים עליו וגם מאפשרים לעצמנו לחוות חג רגוע יותר. זה נכון לילדים על הרצף, ובעצם… זה נכון לכל ילד.

המלצה אחרונה: גזרו ושמרו את הדברים הללו. רשימת הטיפים הזו נכתבה לרגל ארוחת ראש השנה, אבל בעצם מתאימה לכל ארוחת חג, סעודת שבת או אירועים משפחתיים גדולים.

אני מאחלת לכם חג שמח ושנה טובה, ואם תרגישו שאתם זקוקים לעוד כלים כדי להפוך את המשפחה שלכם לשקטה ופורחת יותר – אני כאן בשבילכם. מוזמנים לפנות אליי לשיחת היכרות אישית, ויחד נמצא את הדרך שהכי מתאימה לכם.

הפוסט איך לעבור ארוחת חג עם ילד על הרצף (ועם ילדים בכלל) הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.

נשמע מוכר? אתם ממש לא לבד, ואתם בטח שלא ההורים הכי גרועים בעולם! הרגעים האלה של קושי בפרידה של הבוקר קורים להרבה מאוד הורים וילדים, והם טבעיים לגמרי. החדשות הטובות הן שיש דרכים להפוך את הבקרים לפחות דרמטיים ולתת גם לילד וגם לכם הרבה יותר ביטחון ושקט.

הנה כמה טיפים שיעזרו לכם להיפרד בבוקר ביתר קלות:

הכנה מוקדמת

עוד לפני היום הראשון, דברו בבית על הגן החדש: ספרו לילד מי יהיו שם, מה עושים במהלך היום, איך נפרדים בבוקר ונפגשים שוב בסוף היום. השיחה צריכה להיות רגועה וקצרה, בגובה העיניים של הילד.

אפשר לשלב אלמנטים מעשיים: להראות תמונה של הגן, להכיר את השמות של הצוות, להסביר את סדר היום (“בבוקר משחקים, אחרי זה אוכלים, ואז עושים יצירה…”) כדי להפחית את חוסר הוודאות.

השתמשו בסיפורים ובספרים

ספרי ילדים שעוסקים בפרידה ובהתמודדות עם געגוע הם כלי מצוין. ילדים מתחברים לסיפורים, ולומדים מהם שאחרים מרגישים דברים דומים. זה יכול להיות ספר על גיבור קטן שמתגעגע בבוקר אבל מגלה שהיום עובר בכיף, או סיפור שמראה שההורה תמיד חוזר בסוף היום. שיחה קצרה אחרי הקריאה עוזרת לחבר בין הסיפור לחיים של הילד.

בנו טקס פרידה קבוע 

טקס פרידה קצר ועקבי בכל בוקר נותן לילד ביטחון. זה יכול להיות חיבוק ונשיקה, משפט קבוע (“אני אוהב אותך, נתראה אחרי הצהריים”), או אפילו דקלום בחרוזים או משחק קטן שהופך לרגע שהילד מצפה לו. בחרו מה שתבחרו, העיקר שתהיו עקביים ותעשו את זה בכל בוקר – כי כשהילד יודע בדיוק מה יקרה, הוא מרגיש בטוח יותר.

אל תמשכו את רגע הפרידה, אבל גם אל תלכו בפתאומיות

אני רואה לפעמים שהורים מביאים את הילד לגן וכשהוא מתחנן שהם לא ילכו – הם נשארים, ונשארים, ונשארים… אז בואו נעשה סדר: 

כן, בהחלט רצוי להישאר כמה דקות כדי לתת לילד להרגיש מוגן. מצד שני, לא כדאי להאריך את רגע הפרידה עד אינסוף. דווקא פרידה ארוכה מדי יכולה להקשות עליו יותר. ועם זאת, גם היעלמות פתאומית עלולה לערער את תחושת הביטחון. אין תשובה אחת קבועה לכולם – אתם פשוט צריכים למצוא את האיזון שמתאים לילד שלכם, ולהקפיד עליו מדי יום.

האמינו ביכולת של הילד

ילדים לומדים המון מהשיקוף שאנחנו נותנים להם. כשאתם משדרים אמונה וביטחון (“אני יודעת שאתה יכול להתמודד, ואני אחזור לקחת אותך אחרי הגן”), זה מחזק את תחושת המסוגלות שלו. גם אם הוא בוכה, זה לא אומר שהוא לא מצליח – אלא שהוא עובר תהליך תקין וטבעי.

סבלנות לעצמנו, לא רק לילדים

זוכרים שהתחלנו ב”אתם מרגישים שאתם ההורים הכי גרועים בעולם”? זה משום שלמרות שאנחנו מבוגרים, הפרידה קשה גם לנו ההורים, במיוחד כשאנחנו רואים את הילד בוכה. 

וזה בסדר.

כן, זה בסדר להרגיש עצב, אשמה או דאגה. דברו על זה עם בן/בת הזוג, עם חברים או עם הצוות בגן, כדי שגם אתם תזכו לתמיכה. רק השתדלו להימנע מלהעביר לילד את הלחץ שלכם. ילדים מרגישים הכול.

שמירה על שגרה וביטחון רגשי

שגרה יומיומית יציבה בבית, כמו שעת שינה קבועה, ארוחת ערב מסודרת, זמן איכות קצר להקשבה – עוזרת לילד להרגיש שיש לו בסיס בטוח. הקפידו לדבר איתו בערב על מה שהיה בגן, לשאול איך הרגיש, לשבח אותו על מאמצים קטנים (“שמתי לב שהבוקר נפרדת יפה יותר מאתמול”), ולתת מקום גם לרגשות פחות נעימים.

מתי לפנות לייעוץ מקצועי?

אם אתם מרגישים שהקושי נמשך מעבר לחודש או חודשיים, או מתבטא בתסמינים נוספים (קשיי שינה משמעותיים, חוסר תיאבון, מצוקה חריפה לאורך כל היום), מומלץ להתייעץ עם אנשי מקצוע: הצוות החינוכי או מנתחת התנהגות. לפעמים שיחה קצרה והדרכה אישית עושים שינוי גדול.

והכי חשוב לזכור:

נכון, פרידה מהילד בבוקר יכולה להיות קשה לכל הצדדים. זה אתגר אמיתי, אבל יחד עם זאת הפרידה היא גם הזדמנות ללמד אותו מיומנויות רגשיות שילוו אותו כל החיים: איך להתמודד עם שינוי, איך להתגעגע וגם איך להיפרד. אבל עם סבלנות, עקביות והרבה אהבה – אני מבטיחה שזה יהיה קל יותר. גם לילד וגם לכם.

להורדת קובץ עם אפשרויות פרידה לחצו כאן

הפוסט פרידה בגן: טיפים להקלה על הרגעים המאתגרים של הבוקר הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.

הנה כמה טיפים שיעזרו לכם לעזור לילד להסתגל לגן החדש:

קחו את הזמן ואל תמהרו ללכת

בימים הראשונים נסו לא למהר. תאמינו לי, בעבודה יבינו אתכם. תנו לעצמם אפשרות להישאר עוד כמה דקות בגן, תנו לילד להתרגל לאווירה – ושיראה שאתם לא נעלמים בבת אחת. עצם הנוכחות שלכם, גם אם שקטה ולא מתערבת, אמורה לטעת בו את הבסיס למה שיהפוך בהמשך לתחושת ביטחון גם כשלא תהיו שם פיזית.

הכירו יחד את המרחב החדש

לפני או בזמן ימי ההסתגלות, עשו איתו סיבוב בגן. תראו לו את השירותים, את פינת המשחקים, את החצר. בואו נודה בזה, גם כשאנחנו נכנסים למקום שאנחנו לא מכירים, אנחנו נוטים להירגע רק אחרי שאנחנו מתרגלים למיקום של כל דבר. בדיוק כך גם ילדים: הם נרגעים יותר כשהם יודעים איפה נמצא כל דבר.

הכירו לו את הצוות

חשוב שהילד יידע מי האנשים שאפשר לפנות אליהם. הציגו לו את הגננת, הסייעות, ואם יש בצוות עוד אנשי או נשות מקצוע שיעבדו איתו באופן קבוע כמו מנתחת התנהגות. תנו לו להבין שיש שם מבוגרים שאכפת להם ממנו ושאליהם הוא יכול לפנות אם קשה לו.

תרגלו עצמאות בבית

כדאי לעודד את הילד להתנסות בבית בפעולות שיצטרך לעשות בגן: לפתוח ולסגור את קופסת האוכל, להוציא את הבקבוק, לתלות את התיק במקום קבוע וכו’. פעולות קטנות כאלה מחזקות תחושת מסוגלות ונותנות לו ביטחון שהוא כבר יודע מה לעשות.

שגרה וביטחון רגשי

ילדים אוהבים יציבות, ובמיוחד ילדים על הספקטרום. על אחת כמה וכמה בימי ההסתגלות הראשונים לגן החדש, חשוב עוד יותר לשמור על סדר יום מוכר בבית: שעות שינה קבועות, טקס ערב קבוע. בסוף כל יום, דברו איתו על מה שעבר עליו – בלי לחפור, אלא בהקשבה. תנו מקום לסיפורים ולרגשות, גם אם הם של שמחה וגם אם הם של קושי.

סבלנות, סבלנות, סבלנות

זכרו: הסתגלות היא תהליך. יש ילדים שמתחברים מהר ויש כאלה שזקוקים ליותר זמן – ובכל מקרה זה לגמרי בסדר. אם תיתנו לילד תמיכה, סבלנות והרבה אמון, הוא ימצא את המקום שלו בגן החדש.

וטיפ אחרון

אם אתם מרגישים שהקושי בהסתגלות לגן מתמשך מעבר לכמה שבועות, כדאי להתייעץ עם הצוות החינוכי או עם אנשי מקצוע כמו מנתחת התנהגות. יש מקרים שבהם שיחה קצרה והכוונה נכונה יכולות לשנות את כל החוויה.

הפוסט איך לעזור לילד להסתגל לגן חדש? הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.

איך עוברים את החג בצורה נעימה ומכילה יותר? הנה כמה טיפים:

1. הכנה מוקדמת

אחד הדברים העיקריים שמאתגרים ילדים רבים, בעיקר ילדים על הרצף, הוא חוסר הוודאות – ולכן הכנה מוקדמת יכולה להוריד משמעותית את מפלס הלחץ. השתמשו באמצעים ויזואליים כמו תמונות, סרטונים או סיפור חברתי מתאים כדי להראות ולתאר לילד מה צפוי לקרות במהלך אירועי החג. ככל שהילד ידע למה לצפות, כך תהיה לו תחושת שליטה גבוהה יותר.

2. תכנון מראש ובחירה משותפת

שתפו את הילד בתכנון הפעילויות שתעשו במהלך החג, גם אם הוא צעיר או מתקשה בתקשורת. הציגו בפניו מספר אפשרויות לבחירה: ללכת להופעה, לצפות בזיקוקים (אם יש), להישאר בבית ולעשות משהו עם יחד עם המשפחה או פעילות רגועה אחרת. הבחירה המשותפת תעצים את הילד, תחזק את תחושת השייכות שלו ותקל עליו להשתתף בפעילויות המתוכננות.

3. ציוד מווסת בהישג יד

ילדים רבים נעזרים באביזרים שמסייעים להם בוויסות חושי: אוזניות מונעות רעש, משקפי שמש, צעיפים רכים או צעצועים מרגיעים (בובה אהובה, כדור גומי וכדומה). אם אתם יוצאים מהבית, קחו איתכם אביזרים כאלה. ואם יוצאים לאירוע עם הרבה קהל ומתכננים לקנות משהו לאכול באחד הדוכנים – עדיין כדאי גם לקחת איתכם אוכל מוכר מהבית.

4. הגדרת “פינה שקטה”

הולכים לאירוע המרכזי ביישוב שלכם? מתכננים לעשות טיול בין הבמות? נסו לאתר מראש אזור שקט יחסית שבו תוכלו לעשות הפסקה מכל ההמולה. הסבירו לילד שזה מקום שאליו אפשר ללכת אם הוא מרגיש מוצף מיד כדי לנוח בו ולהירגע. זה יותר קל אם אתם חוגגים בבית, ואז תוכלו ליצור לילד מרחב ברור ונגיש שבו יוכל להירגע כמו חדר שקט, פינה עם אוהל בד, מזרן רך וכדומה.

5. זמן קצוב ותוכנית יציאה

לא צריך להישאר באירוע ההומה הרבה זמן. הגדירו מראש כמה זמן תישארו ומה תהיה הדרך לסיים את הפעילות אם הילד מאותת שקשה לו. “תוכנית יציאה” מוסכמת מראש יכולה למנוע קריסה חושית ולהפוך את האירוע כולו לחוויה חיובית. “נלך להופעה רק לחצי שעה, ואם תרצה ללכת – נוכל מיד לחזור לאוטו ולנסוע הביתה”.

6. כיבוד גבולות, גם אם אחרים לא מבינים

“מה, אתם כבר הולכים?”, “למה הילד עם אוזניות?” – לא תמיד הסביבה מבינה למה הילד לא רוצה להשתתף או למה הוא מתנהג ככה. במקרה כזה פשוט אפשר להסביר שהילד חוגג אחרת ושזה לגמרי בסדר. ממש לא צריך להשתלב בכל פעילות, ודווקא היכולת שלכם כהורים לכבד את הגבולות של הילד מול תגובות מהסביבה יכולה לחזק את תחושת הביטחון שלו.

7. היום שאחרי – השבת האיזון

עבור ילדים רבים, ובעיקר ילדים על הרצף, חגיגות אינטנסיביות כמו יום העצמאות גובות לעיתים מחיר של עייפות ורגישות גבוהה ביום שאחריו. הקדישו את היום למנוחה, סדר יום שגרתי ופעילויות מוכרות ומרגיעות: זמן שקט, משחק רגוע, סדרות אהובות, אוכל מוכר. זה יעזור להחזיר את תחושת האיזון ולהיטען מחדש.

אז – מוכנים לחגוג עצמאות?

כן, אפשר לחגוג יום עצמאות עם ילדים שמתקשים עם רעש, צפיפות, אורות וריחות. רק צריך להתאים את החוויה לצרכים האישיים שלהם. עם תכנון מראש, גמישות, ציוד מתאים והרבה הקשבה, אפשר ליצור חג שהוא באמת חגיגה – גם עבור הילד וגם עבורכם. שיהיה חג עצמאות שמח!

כמו בפעם הקודמת (לקראת פורים) אני מצרפת כאן קובץ ששלחתי בוואטסאפ להורים בגנים שבהם אני עובדת, עם תקציר של הדברים שכתבתי כאן. אני מזמינה אתכם לשלוח אותו להורים נוספים או לשתף את המאמר הזה:

הפוסט איך לחגוג יום עצמאות בשמחה, נועם וכיף? הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.

• רגישויות חושיות: תחפושות יכולות להיות לא נוחות בגלל בדים מגרדים, תפרים מציקים או אביזרים לוחצים.
• קושי בשינויים: ילדים שמעדיפים שגרה יכולים להעדיף את הבגדים שהם מכירים ורגילים אליהם על פני לבישת בגדים יוצאי דופן.
• חשש מהתגובה של אחרים: פחד להיראות “מצחיק” או לא מתאים עלול לגרום לילד להימנע מהתחפשות.
• חוסר הבנה של התחפושות: ילדים שמאובחנים על הרצף עשויים שלא להבין את המשמעות של התחפשות למישהו או למשהו אחר.
• העדפה אישית: לא כל ילד נהנה ממשחקי דמיון. וחלקם מעדיפים לבטא את עצמם בדרכים אחרות.

אז לפני שנדבר על איך לעודד את הילד להתחפש בפורים, הדבר הכי חשוב שצריך לזכור הוא שזה גם לגמרי בסדר שהילד לא יתחפש בפורים. אין צורך להכריח אותו, לריב איתו או להיכנס למשא ומתן חסר תועלת. פורים אמור להיות חג של כיף, לא חג של דמעות; אז אם הוא לא רוצה להתחפש או לעשות שום דבר חגיגי – זה בסדר גמור.

ובכל זאת, יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי להגדיל את הסיכויים שרוח החג תגיע גם לילד שלך.

הכנה מוקדמת והתאמת התחפושת

שתפו את הילד בתהליך בחירת התחפושת. אפשר להציג לו כמה אפשרויות מתאימות ולשאול לדעתו. אם הילד מתקשה לבחור, ניתן לצמצם את האפשרויות לשתיים-שלוש כדי להקל עליו את ההחלטה. ואם אתם מההורים שמכינים את התחפושת בעצמם – אולי תוכלו לשתף את הילד בתהליך ההכנה? לגזור, להדביק, אפילו בחירה של אביזר יכולה להיות תהליך שיתופי נהדר.

כשהיא מוכנה, תלו את התחפושת במקום נגיש וגלוי

אל תחביאו אותה בארון, אלא להיפך: תנו לילד להתרגל אליה בהדרגה, לראות אותה, לגעת בה ולפתח אליה תחושת היכרות וביטחון.

משחקי דמיון ותיווך חיובי

שחקו עם הילד משחקי דמיון ותפקידים, ועודדו אותו להשתמש בתחפושת או באביזרים שלה במסגרת משחקים יומיומיים שגרתיים. למשל, אם הילד מתחפש לרופא, אפשר לשחק ב”רופא וחולה” עם בובות ודובונים.

וככל שחג פורים מתקרב, תוכלו להיכנס יותר ויותר לאווירה ואפילו לשתף עוד בני משפחה. תוכלו למשל להתחפש יחד (כן, כל אחד מבני הבית, למרות שעדיין לא פורים), ולתת אחד לשני ממתק קטן בתור “משלוח מנות”. כך הילד יוכל להתרגל בהדרגה לרעיון התחפושת מבלי להרגיש שהוא לבד בתהליך.

התחשבו בקצב האישי של הילד

אם למרות ההכנה הילד עדיין מתקשה להתחפש, אל תפעילו עליו לחץ. יש ילדים שזקוקים לעוד זמן, יש כאלה שמעדיפים לא להתחפש בכלל, וכל האפשרויות הן לגמרי בסדר. תוכלו גם להתפשר על תחפושת חלקית – למשל, אם הילד לא רוצה ללבוש תחפושת מלאה, אפשר להציע לו רק חלק ממנה; או אביזר אחר כלשהו שייתן לו תחושה של השתתפות ולא יכביד עליו.

זה מזכיר לי שבפורים הראשון של יהונתן, הבן הבכור שלנו, קנינו לו תחפושת של נמר ולקחנו אותו בעגלה לסיבוב דאווין בקניון. התחפושת הייתה מעין וואנזי מנומר שבקצה העליון שלו מעין קפוצ’ון שעליו ראש של נמר – ויהונתן אמנם מאוד נהנה מהתחפושת אבל לא מהתחושה של הקפוצ’ון על הראש. ברגע שהבנו שהתחושה לא נעימה לו – אפשרנו לו להוריד את הקפוצ’ון. הוא עדיין היה נמר חמוד מאוד גם בלעדיו (והעיקר שיש תמונה למזכרת).

הכי חשוב: לשמור על אווירה חיובית

אני מזכירה: פורים הוא חג של כיף ולא חג של דמעות!

המטרה היא ליהנות, אז אם תתייחסו לכל הסיטואציה בקלילות ובהומור, גם הילד ירגיש נינוח יותר. שבחו אותו על המאמצים שהוא כן עושה, תזכירו לו שפורים הוא חג של שמחה, ואם הוא רוצה להתחפש אז זה נהדר, ואם הוא לא רוצה אז גם זה נהדר! מקסימום, תמיד יש את שנה הבאה.

פורים שמח!

אני מצרפת כאן קובץ ששלחתי בוואטסאפ לכל ההורים בכל הגנים שבהם אני עובדת, עם תקציר של הדברים שכתבתי כאן – ומזמינה אתכם לשלוח אותו להורים נוספים או לשתף את המאמר הזה:

הפוסט איך להכין את הילד להתחפש בפורים? הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.

הימנעו מביטויים מרחיקים רגשית

ילדים רגישים מאוד לאופן שבו מדברים איתם, במיוחד ברגעים של קושי או תסכול. אבל דווקא אז, כשקשה ומעצבן וקשה לעצור לרגע ולחשוב על כל מילה, דווקא אז עדיף להימנע מביטויים כמו “למה אתה תמיד עושה בעיות?” או “אתה כזה ילד קשה!” – משום שכאשר ילד שומע מילים כאלה, הוא עלול להרגיש שהוא לא מוערך או לא רצוי. במקרים מסוימים, ביטויים כאלה עלולים להפוך לצלקות רגשיות של ממש.

אז מה כן?

במקום זאת, נסו לגשת אל הרגש שמאחורי ההתנהגות. למשל, “אני רואה שאתה כועס עכשיו. בוא נדבר על זה ונסביר איך אפשר להתמודד בצורה אחרת”. כשאנחנו מספקים לילדינו את התחושה שהם מובנים ושהרגשות שלהם לגיטימיים, אנחנו מאפשרים להם לבטא את עצמם בצורה פתוחה ומקדמים דיאלוג פורה.

עוד דוגמה: ילד שחוזר הביתה כועס אחרי יום קשה בבית הספר. במקום לכעוס עליו על כך שהוא משליך את התיק על הרצפה, נסו לומר: “נראה שהיה לך יום לא קל. רוצה לשתף אותי במה שקרה?”

אל תבטלו את הרגשות של הילד

כל רגש שהילד מביע הוא לגיטימי, ואין צורך לבטל אותו או להמעיט מערכו. כשאנחנו אומרים משפט כמו “מה אתה בוכה, זה שום דבר!”, אנחנו בעצם שולחים לו מסר שהרגשות שלו לא חשובים.

אז מה כן?

הכרה ברגשות שלו יכולה לחזק את הביטחון העצמי ולקדם תקשורת כנה ופתוחה. במקום להגיד “זה שום דבר”, נסו לומר משהו כמו: “אני רואה שזה ממש מכעיס אותך. רוצה לדבר על זה?” בכך אתם מראים לילד שהרגשות שלו חשובים ושיש לו מקום בטוח לשתף אתכם.

עוד דוגמה: אם הילד בוכה כי חבר לא שיתף אותו במשחק, במקום לומר “תמצא חבר אחר”, אמרו: “זה באמת מעליב כשלא משתפים אותך. אני כאן בשבילך, בוא נראה מה אפשר לעשות.”

הגבילו את התסכול והגיבו בגישה חיובית

כאשר ילד מבטא תסכול, אנחנו נוטים לפעמים להגיב בתסכול נגדי. למשל, “למה אתה תמיד עושה לי בעיות?!”, או “אתה לא יכול פעם אחת לעשות את זה בלי לשפוך על הרצפה?” – אבל משפטים כאלה רק מחמירים את המצב משום שהם עלולים ליצור נתק רגשי ותחושת דחייה אצל הילד.

אז מה כן?

במקום זאת, נסו לתעל את הסיטואציה להזדמנות ללמידה: “אני רואה שזה מתסכל אותך מאוד. מה יכול לעזור לך להרגיש יותר טוב עכשיו?” בכך אתם מעניקים לילד כלים לוויסות רגשי, ומראים לו שאתם שם לתמוך בו גם ברגעים הקשים.

עוד דוגמה: נניח שהילד מביע תסכול מכך שהוא לא מצליח להרכיב פאזל ומביע תסכול. במקום לומר “נו, זה רק פאזל!”, נסו: “אני מבין שזה קשה כשמשהו לא מצליח. בוא ננסה שוב יחד או שננסה לחזור לזה אחרי הפסקה קצרה”.

הימנעו מהשוואות

השוואות בין הילד שלכם לאחרים, או אפילו לעצמכם כילדים, אינן מועילות ואף פוגעות בביטחון העצמי של הילד. משפטים כמו “איך אתה לא מצליח, אח שלך הצליח כשהיה עוד יותר קטן ממך”, או “אני בגילך כבר עשיתי את זה לבד” משדרים לילד שהוא לא מספיק טוב.

אז מה כן?

במקום זאת, התמקדו בחוזקות ובמאמצים של הילד: “אני רואה כמה אתה משתדל. כל הכבוד על המאמץ”, למשל. כך תעודדו אותו להמשיך לנסות ולהשתפר, מתוך תחושת ערך עצמי וחיוביות.

עוד דוגמה: אם הילד מתלונן שקשה לו בלימודים, אל תאמרו “אני בגילך הייתי תלמיד מצטיין”. אמרו: “אני רואה שאתה מתאמץ מאוד, וזה מה שחשוב. בוא נבדוק איך אפשר לעזור לך להשתפר”.

ותרו על ההאשמה העצמית

אני יודעת עד כמה הורות יכולה להיות מלא באתגרים ו… כן, גם טעויות. הרי לפני שאנחנו הורים, אנחנו קודם כל בני אדם, וכולנו טועים לפעמים. במקרים כאלה, לפעמים הכי קל לנו להאשים את עצמנו עם משפטים כמו “אני אמא גרועה”, “אני חרא של אבא” וכו’. אבל אמירות כאלה מסיטות את השיח ממנו אלינו, ולכן לא מועילות אלא רק מרחיקות.

אז מה כן?

במקום לשקוע ברגשי האשמה של עצמנו, עדיף למקד את האנרגיה במציאת פתרונות ובחיזוק הילד. במקום לומר “אני אמא גרועה”, נסו: “אני מבינה שזה לא הצליח כמו שחשבנו. איך נוכל לעשות את זה אחרת בפעם הבאה?” – כך תראו לילד שאפילו טעויות הן הזדמנות ללמידה וצמיחה.

עוד דוגמה: נניח ששכחתם לאסוף את הילד מהחוג. במקום לומר “אני לא מאמין ששכחתי, אני כזה אבא גרוע”, אמרו: “אני מצטער ששכחתי. בוא נחשוב איך נדאג שזה לא יקרה שוב.”

…אבל הכירו בטעויות שלכם

רבים נוטים לראות הודאה בטעות כסימן לחולשה. זו אחת הסיבות לכך שהורים (ואנשים בכלל) מנסים לעיתים להתחמק מאחריות. אבל האמת היא שהודאה בטעות היא סימן לכוח, לא לחולשה. כאשר אנחנו מכירים בכך שעשינו טעות, אנחנו מלמדים את ילדינו שלהכיר בטעויות וללמוד מהן זה חלק טבעי מהחיים.

אז מה כן?

במקום להתחמק מאחריות, נסו: “אני יודע שלא הייתי צריך לדבר אליך כך. זה לא היה נכון מצדי.” גישה זו מעודדת גם את הילד להכיר בטעויותיו וללמוד מהן, בצורה בטוחה ומכילה.

עוד דוגמה: אם צעקתם על הילד מתוך כעס, גשו אליו לאחר שנרגעתם ואמרו: ” אני מצטער שהתפרצתי, זה לא היה במקום. הייתי עייף וכעסתי, אבל זה לא מצדיק את מה שעשיתי. אני אלמד להיות יותר סבלני.” אמירה כזו יכולה לחולל שינוי דרמטי בקשר עם הילד.

בשורה התחתונה

כן, הורות זה לא פשוט, וקורה הרבה שבתוך סיטואציות מרגיזות או מתסכלות, כל מה שאנחנו רוצים לעשות זה להגיב – באותו רגע קשה לנו לחשוב בדיוק על הניסוח המתאים. אבל חשוב לזכור שלכל מילה שאנחנו בוחרים יש כוח לעצב את עולמו הפנימי של הילד: או לבנות, או במקרים מסוימים גם להרוס. אם נעשה מאמץ להימנע מביטויים מרחיקים ונשתדל לאמץ גישות חיוביות ומכילות, נוכל ליצור סביבה תומכת, אוהבת ומקדמת עבור הילדים שלנו.

הפוסט איך לדבר עם הילדים בצורה שתחזק את הקשר הרגשי הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.

התהליך הטיפולי בילד נבנה על ידי מנתחת ההתנהגות, אבל היישום שלו בפועל מבוצע על ידי ההורים ועל ידי התרפיסטית (בפיקוח ומעקב של מנתחת ההתנהגות). כלומר, מלבד ההורים שיבואו במגע עם הילד בעת יישום תוכנית הטיפול, תיכנס לחייו גם דמות חדשה – התרפיסטית – ולה השפעה רבה על התקדמות הטיפול. לפיכך חשוב להקפיד על בחירת תרפיסטית מתאימה. אז איך לבחור תרפיסטית? כך זה עובד:

שלבי בחירת תרפיסטית

1. איתור וגיוס מועמדות

איפה מחפשים תרפיסטית? ראשית נבדוק באתרים כמו אתר הארגון הישראלי למנתחי התנהגות מוסמכים, אתר בית ליאור או אתר אלו”ט. לחלופין נחפש ברשתות החברתיות, באתרים שבהם תרפיסטיות מפרסמות את עצמן בחיפוש עבודה. אם לא נמצא, נפרסם מודעת “דרוש/ה תרפיסט/ית”. שיטה מקובלת אחרת היא פנייה ישירה לתרפיסטיות דרך המלצות מפה לאוזן.

2. ראיון עבודה טלפוני לסינון ראשוני

השלב הבא הוא ראיון ראשוני שנבצע בטלפון. זה השלב שבו נכיר את המועמד/ת ונשאל אותה מספר שאלות בסיסיות. למשל:

1. האם יש לך ניסיון קודם? עם אילו ילדים עבדת בעבר?
2. האם עברת הכשרה או רכשת השכלה רלוונטית כלשהי?
3. מה מקום המגורים שלך? האם יש לך אפשרות להתנייד ברכב?
4. איך תתמודדי עם הצורך לעבוד תחת פיקוח של מנתחת ההתנהגות, ומדי פעם לקבל ביקורת או משוב על העבודה שלך?
5. שאלות נוספות ככל שיש צורך.

על פי תשובותיה של המועמדת נבצע כבר בשלב הזה סינון גס של המועמדות. נתקדם רק עם אלה שתשובותיהן נראו לנו משביעות רצון.

מי מבצע את תהליך בחירת התרפיסטית?

כדאי שההורים יבצעו בעצמם את שני השלבים הראשונים (איתור מועמדת וסינון ראשוני). זאת משום שבשלב הזה מסכמים גם פרטים שלא קשורים למנתחת ההתנהגות: תנאי השכר, תדירות מפגשים, השעות וכיו”ב. בכל מקרה, בין אם מנתחת ההתנהגות הייתה מעורבת בתהליך עד כה ובין אם לא – מהשלבים הבאים נוכחותה חיונית כדי לבחור תרפיסטית לילד/ה.

3. ראיון פרונטלי מעמיק

אם תשובותיה של המועמדת עד לשלב הזה משביעות רצון, נקבע איתה ראיון עבודה פרונטלי. בראיון זה ישתתפו גם ההורים וגם מנתחת ההתנהגות. למה זה חשוב? משום שיש פעמים בהן כימיה עם אדם לא בהכרח עוברת דרך הטלפון כפי שהיא עוברת פנים מול פנים. בנוסף, בעוד שמנתחת ההתנהגות בודקת את ההיבטים המקצועיים של המועמדת, ההורים חייבים לוודא שיש כימיה ותקשורת טובה. אחרי הכל, הם אלה שעומדים להכניס אותה אליהם הביתה. היא תגיע אליהם פעמיים-שלוש בשבוע לתקופה של כמה חודשים לפחות (ולעיתים אפילו יותר).

במעמד הראיון הפרונטלי נמשיך ונשאל שאלות מעמיקות יותר. שאלות כמו “מה גרם לך לרצות לעבוד בתחום הזה?” או “אילו תכונות, לדעתך, צריכות להיות לתרפיסטית?”. נוכל גם להציג בפני המועמדת תיאורי מקרים ולשאול כיצד תגיב. לדוגמה, “מה תעשי אם הילד מסרב לשתף פעולה ואפילו מנסה לנשוך אותך?” או “מנתחת ההתנהגות הגדירה מטרה, אבל את חושבת שיש מטרה חשובה יותר. מה תעשי?”.

על פי תשובותיה המילוליות של המועמדת ננסה להבין את יכולותיה, כישוריה, אופיה ועמדותיה. האם היא תוכל לקבל משוב וביקורת על עבודתה בעתיד? האמנם יש לה את האמפתיה והרגישות מחד, ואת יכולת הצבת הגבולות מאידך? האם היא תגיע לעבודה רק כדי למלא את מה שנדרש ממנה, או תגדיל ראש ותשאף באופן אקטיבי לשיפור וקידום היכולות של הילד?

זה השלב שבו נבחר אחת מבין המועמדות. ואם עדיין קשה להחליט איך לבחור תרפיסטית אחת מבין שתיים או יותר?

4. אופציונלי: "מפגש ניסיון"

אם הגיעו לישורת האחרונה שתי מועמדות או יותר, ננסה (בתלות בילד ובהורים, כמובן) לערוך מעין “מפגש ניסיון” בין הילד לבין כל אחת מן המועמדות. במפגש הניסיון הזה נבחן את הקשר שנוצר בין הילד לבין המועמדת ונתרשם מסגנון הטיפול שלה לפני שקיבלה הנחיות טיפוליות. 

טיפ:

אמנם חיפוש תרפיסטית לילד עשוי להיות תהליך ארוך ומורכב, אך במצב אידיאלי עדיף למצוא אפילו שתי תרפיסטיות. זאת כדי לשמור על רצף טיפולי: נניח שכל אחת נפגשת עם הילד פעמיים בשבוע בימים שונים, כך שהילד מקבל ארבעה מפגשים. אם תרפיסטית אחת לא יכולה להגיע מסיבות אישיות, חולה או פשוט בחופש, השניה יכולה להחליף אותה או לחפות עליה. כך שלא יקרה מצב שהילד נשאר בלי ארבעת המפגשים השבועיים שלו. זה נכון גם אם יש תרפיסטית אחת חזקה יותר והשניה פחות. במצב אידיאלי עדיף ששתיהן יקבלו הזדמנויות למידה.

5. תחילת העבודה עם התרפיסטית

בחרנו תרפיסטית מבין המועמדות? בשעה טובה! זה הזמן לגשת לעבודה. מנתחת ההתנהגות בונה תוכנית טיפול ומגישה אותה להורים, ולאחר מכן עוברת עם התרפיסטית על מה שנדרש ממנה לעשות. 

זאת, תוך התאמת התהליך המקצועי למאפייניה של התרפיסטית שנבחרה: מצאנו תרפיסטית עם ניסיון? נהדר! ואם היא סטודנטית עם ניסיון מועט? גם טוב! התהליך יהיה הרבה יותר צמוד עם מקום לשאלות ותשובות, שכן מנתחת ההתנהגות יכולה ללמד את התרפיסטית כל מה שהיא תצטרך לדעת.

יש לך שאלות נוספות על חיפוש תרפיסטית לילד שלך? באפשרותך ליצור איתי קשר כאן.

הפוסט איך לבחור תרפיסטית? הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.

כבר כשפתחנו את הדלת למשרד של פסיכולוג הילדים בהתפתחות הילד, ידעתי.

ובכל זאת, בתוכי קיוויתי שזה רק עוד מכשול קטן. שהרופא והפסיכולוג יחייכו אלינו ויגידו שבאנו סתם. שכל השנה האחרונה הזאת הייתה טעות. שהלילות ללא שינה היו לשווא, שהחפירות באינטרנט בתקווה למצוא תשובות לשאלות היו מיותרות.

נכנסנו למשרד. הרופא והפסיכולוג באמת חייכו, אבל חיוך מתנצל קטן כזה. חיוך של “אין לנו חדשות טובות”. הם הזמינו אותנו לשבת, אבל המשכנו לעמוד. התחלתי להרגיש איך הקירות סוגרים עלי, איך נגמר לי האוויר. ידעתי באותו רגע כמו שידעתי תמיד.

“הילד שלכם מאובחן על הרצף”, הם אמרו. “אנחנו מצטערים”.

בבת אחת נהייתה דממה בחדר. אף אחד לא דיבר. יכולתי לשמוע את מנורת הפלורסנט מזמזמת. הזמזום הזה שיגע אותי. רציתי לצאת מהחדר. רק להתרחק מהרעש הזה.

“אוקיי”, אמרתי בפשטות. “מה עכשיו? מה הלאה?”

הם נתנו לנו כמה הנחיות יבשות. אמרו שצריך פגישה עם עובדת סוציאלית, ושצריך להתחיל הדרכת הורים. “אבל רגע, מה איתכם? איך אתם מרגישים?” שאל אחד מהם.

הסתכלתי על טל. יכולתי לראות שגם הוא שומע את מנורת הפלורסנט הזאת. או שפשוט נמאס לו להיות כאן. “אנחנו בסדר, אני מאחרת לעבודה. אם סיימנו כאן, נשמח ללכת”.

הם דחפו לנו לידיים כמה ניירות ואמרו עוד משהו שלא היה לנו כוח לשמוע, ויצאנו. עמדנו בחוץ. אפילו קצת הצטערתי שאנחנו לא מעשנים, כי ממש רציתי להדליק סיגריה ולעשן אותה בדממה.

“אז אני אקח אותך לעבודה?” טל שאל. אני הנהנתי.

ורק כשהוא התניע את הרכב, הרגשתי איך יורדת לי האבן מהלב. תמיד ידעתי, כן. אבל עכשיו יש לי תשובה. לקחתי נשימה עמוקה אבל לא הצלחתי להוציא את האוויר. כאילו אבן אפילו יותר גדולה החליפה את הקודמת, ובמקום לשבת על הלב – חסמה לי את קנה הנשימה.

אוטיזם.

אני קטיה אייזנמן, ואני אמא לשלושה ילדים מדהימים.

אני נשואה לטל, ואנחנו משפחה מאושרת. משפחה מצחיקה. הכי רגילה, ובו זמנית הכי מיוחדת.

חלפו כמה שנים מאז אותו ביקור במשרד של פסיכולוג הילדים. החיפוש אחר תשובות לשאלות ואחר דרכי התמודדות הוביל אותי אל עולמות ניתוח ההתנהגות והדרכת ההורים. בעזרת הכלים שרכשתי, יש לי היום את הזכות לסייע להורים נוספים – גם לילדים שמאובחנים על הרצף, אבל גם לילדים רבים אחרים.

והאבן ההיא? שחסמה לי את קנה הנשימה? היא עדיין שם. למדתי לחיות איתה.

הפוסט הגילוי הופיע לראשונה ב-קטיה אייזנמן כלים למשפחה פורחת.